שני האמנים, כל אחד בדרכו, ראו באמנות כוח בעל פוטנציאל תרפויטי. ג'וזף בויס בנה דימוי כמעט משיחי ותפס את האמנות ככלי חברתי־מרפא. ג'רהרד ריכטר לעומתו, הפך את האמנות למרחב אישי לעיבוד טראומות והדחקות, וביצירותיו הוא מתמודד עם הזיכרון של מלחמת העולם השנייה.